סביבת עבודה מתוכננת ומעוצבת, משפרת ביצועים
בעשור האחרון אנו עדים לצמיחה בקצב מדהים של יזמות מבני משרדים כתוצאה מצורך של יצירת מרחבי עבודה. לצד זה חלים שינויים בטכנולוגיות, בצרכים ובכלל בתפיסת המשרד שאינו רק מקום עבודה, אלה פלטפורמה ליצירת אינטראקציה בין העובדים שגורמת לתפוקה יותר גדולה ויצירתיות. הפועל היוצא של כל אלה הוא יצירת מרחב עבודה יעיל, נגיש, בריא ו"מקיים", המעורר מוטיבציה והזדהות של העובדים עם הארגון. כל אלו מביאים את האדריכל, המתכנן והמעצב, לגבש פתרונות ורעיונות עם חשיבה רב תחומית מאתגרת.
סוף מעשה במחשבה תחילה: בראש ובראשונה על המתכנן והמעצב ללמוד את הצרכים הארגוניים, להבין מהי מהות החברה? מה היא מייצרת? איזה שירות היא נותנת? לנסות ולזהות את התרבות הארגונית ולהבין את "הסיפור" של הארגון. שנית, על המתכנן להכיר את שטח החלל הנתון, גודלו ונתוניו הפיזיים. אור טבעי, כיווני אוויר, נוף שמשתקף, קו האופק, לובי, מעליות ומערכות הבניין כגון: חשמל, מיזוג, תברואה, בטיחות וכיבוי אש. ולבסוף לקבל הגדרת תקציב העומד לרשות הארגון לצורך הקמת המשרד.
תפקידו של המתכנן הוא להבין את הארגון, לתרגם את סיפורו בתכנון פונקציונלי ועיצוב סביבת העבודה. בעבר תוכננו משרדים כשדרות חדרים פרטיים שהופרדו אם במחיצות גבס, אם במחיצות זכוכית אטומות. האינטראקציה בין העובדים התקיימה במפגש חטוף בהכנת כוס קפה ליד מטבחון קטן וחשוך. לעיתים רחוקות נפגשו עמיתים בחדר ישיבות גדול המאובזר בשולחן עץ גדול וכבד למראה ובכיסאות אורחים מרופדים בעור, במצב הטוב, או בדמוי עור במצב הגרוע.
חדר הישיבות היה כ"פיל לבן" במרחב המשרדי שתפס שטח גדול ומשמעותי בחלוקת שטחי המשרד ובעיקר היה נטוש מאדם ברוב ימות השבוע. עם השנים השתנתה המגמה ולצד החדרים הפרטיים ומוארים עם נוף עבור אנשי הנהלה בלבד, נוספו חללי העבודה הפתוחים הידועים בכינוי open space. בבסיס תפיסת האופן ספייס עומד ניצול מרבי של שטחי המשרד למקסימום עובדים. היה בזה משהו מאוד פורמלי, מוגדר וללא גמישות. רווחת העובדים לא נלקחה בחשבון ולא הייתה זיקה לרווחת (wellbeing) של העובד כפרט.
מחקרים לימדו שבארגונים אלה רמת התחלואה היתה גבוהה. העובדים רשמו ימי מחלה רבים, ותפוקתם היתה נמוכה ולא היתה הזדהות בין העובד לבין מקום עבודתו. עם השנים וההתפתחות הטכנולוגיה החברתית משתנות המגמות והתפיסת המשרד.
מתקיימת הגדרה חדשה של מרחב העבודה וצורכי העובד. כיום התפיסה היא שסביבת העבודה מהווה בית שני של העובד ולכן מתכננים אזורים פרטיים, חדרי התכנסות וחדרי ישיבות במראה סלוני ובלתי פורמאלי עבור עובדים וצוותים. אזורי מנוחה שיש בהם כורסאות, מתקני משחקים ומתקני ספורט, לצד קפיטריה מאובזרת במיטב הציוד החשמלי למטבח ומצוידת במזון מגוון, מפנק ובעיקר בריא.
בעשור האחרון אנו עדים לצמיחה בקצב מדהים של יזמות מבני משרדים כתוצאה מצורך של יצירת מרחבי עבודה. לצד זה חלים שינויים בטכנולוגיות, בצרכים ובכלל בתפיסת המשרד שאינו רק מקום עבודה, אלה פלטפורמה ליצירת אינטראקציה בין העובדים שגורמת לתפוקה יותר גדולה ויצירתיות. הפועל היוצא של כל אלה הוא יצירת מרחב עבודה יעיל, נגיש, בריא ו"מקיים", המעורר מוטיבציה והזדהות של העובדים עם הארגון. כל אלו מביאים את האדריכל, המתכנן והמעצב, לגבש פתרונות ורעיונות עם חשיבה רב תחומית מאתגרת.
סוף מעשה במחשבה תחילה: בראש ובראשונה על המתכנן והמעצב ללמוד את הצרכים הארגוניים, להבין מהי מהות החברה? מה היא מייצרת? איזה שירות היא נותנת? לנסות ולזהות את התרבות הארגונית ולהבין את "הסיפור" של הארגון. שנית, על המתכנן להכיר את שטח החלל הנתון, גודלו ונתוניו הפיזיים. אור טבעי, כיווני אוויר, נוף שמשתקף, קו האופק, לובי, מעליות ומערכות הבניין כגון: חשמל, מיזוג, תברואה, בטיחות וכיבוי אש. ולבסוף לקבל הגדרת תקציב העומד לרשות הארגון לצורך הקמת המשרד.
תפקידו של המתכנן הוא להבין את הארגון, לתרגם את סיפורו בתכנון פונקציונלי ועיצוב סביבת העבודה. בעבר תוכננו משרדים כשדרות חדרים פרטיים שהופרדו אם במחיצות גבס, אם במחיצות זכוכית אטומות. האינטראקציה בין העובדים התקיימה במפגש חטוף בהכנת כוס קפה ליד מטבחון קטן וחשוך. לעיתים רחוקות נפגשו עמיתים בחדר ישיבות גדול המאובזר בשולחן עץ גדול וכבד למראה ובכיסאות אורחים מרופדים בעור, במצב הטוב, או בדמוי עור במצב הגרוע.
חדר הישיבות היה כ"פיל לבן" במרחב המשרדי שתפס שטח גדול ומשמעותי בחלוקת שטחי המשרד ובעיקר היה נטוש מאדם ברוב ימות השבוע. עם השנים השתנתה המגמה ולצד החדרים הפרטיים ומוארים עם נוף עבור אנשי הנהלה בלבד, נוספו חללי העבודה הפתוחים הידועים בכינוי open space. בבסיס תפיסת האופן ספייס עומד ניצול מרבי של שטחי המשרד למקסימום עובדים. היה בזה משהו מאוד פורמלי, מוגדר וללא גמישות. רווחת העובדים לא נלקחה בחשבון ולא הייתה זיקה לרווחת (wellbeing) של העובד כפרט.
מחקרים לימדו שבארגונים אלה רמת התחלואה היתה גבוהה. העובדים רשמו ימי מחלה רבים, ותפוקתם היתה נמוכה ולא היתה הזדהות בין העובד לבין מקום עבודתו. עם השנים וההתפתחות הטכנולוגיה החברתית משתנות המגמות והתפיסת המשרד.
מתקיימת הגדרה חדשה של מרחב העבודה וצורכי העובד. כיום התפיסה היא שסביבת העבודה מהווה בית שני של העובד ולכן מתכננים אזורים פרטיים, חדרי התכנסות וחדרי ישיבות במראה סלוני ובלתי פורמאלי עבור עובדים וצוותים. אזורי מנוחה שיש בהם כורסאות, מתקני משחקים ומתקני ספורט, לצד קפיטריה מאובזרת במיטב הציוד החשמלי למטבח ומצוידת במזון מגוון, מפנק ובעיקר בריא.
